אודות

על המאבק בסימטריה

ב־1.1.2022 התחילה התנועה שלי עם הציור, בעקבות pattern בשחור־לבן שמשך את תשומת ליבי. חורף, צפונה, עם תנור החימום ועם מחברת סקיצות שקניתי — לא ממש יודעת מה עתיד להגיע, מחפשת לי תנועה חדשה.

כמה ימים אחרי, באותה התנוחה, דניאל הבן שלי עבר והסתכל עליי ועל הציור, ונתן מילים למה שעדיין לא הבנתי: ״לא מפריע לך שזה לא סימטרי?״ הרמתי את ראשי וחייכתי אליו. עניתי לו שהוא כל כך מכיר אותי, ושהוא נתן מילים למאבק שהיה לי בין היד שאוחזת בעט לבין הראש — המאבק בסימטריה. לא היה לי מושג שהשאלה הזו תשנה בי משהו, תשחרר ותוציא אותי לחיפוש ולהתבוננות מחודשת.

חודשיים אחרי עברתי לצייר על קרטונים. הבחירה בקרטון כמשטח ציור הייתה ספונטנית, חלק מאותה הסכמה לצאת מהסימטריה, מהשלמות, ולהתמסר למה שמבקש להיוולד דרכי. במקלט של הבניין הייתה מונחת פלטת קרטון שבורה וקרועה; משהו בגודל ובטקסטורה של קרטון פצוע משך אותי. לראשונה ניגשתי ליצירה בלי שאיפה לריאליזם, ל״שלמות״, כשכל מה שמכוון אותי הוא הרגש וההרמוניה שנרקמים על הקרטון. לא באמת הייתה בחירה, הכול קרה בספונטניות — התעסקות ברגשות, באהבה.

״אומץ״ ו״הרמוניה באסימטריה״ נוצרו במקביל, אחד לשני. ״הרמוניה באסימטריה״ נשענה על דלת חדר העבודה ולצידה ״אומץ״ — והיה זה הרגע שבו ראיתי את כל הציורים שעדיין לא צוירו, זה לצד זה. וציור נולד אחרי ציור. כמו ביקשו ממני להתגלות; היום הם מבקשים להיראות.

בכתיבת המילים התחדדה בי ההבנה שציירתי ריאליזם ברגשות.